החלטה בתיק רע"א 644/11

           לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' ואגו) בע"א 10216-06-10 מיום 28.12.2010, בו התקבלו באופן חלקי ערעורי הצדדים על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (השופט י' פרסקי) בת.א. 6083/07 מיום 20.5.2010, במסגרתו נדחתה חלק מתביעתו של המבקש כלפי המשיבה.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.        כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, המבקש היה מבוטח בביטוח בריאות אצל המשיבה, הפניקס חברה לביטוח בע"מ. בחודש מאי 2007 לקה המבקש בליבו. בעקבות זאת, ביום 3.6.2007 הגיש המבקש למשיבה תביעה לתגמולי ביטוח. תביעת המבקש על סך של 540,385 ש"ח אושרה על ידי המשיבה. עד ליום 9.7.2007 שילמה המשיבה למבקש סך של 300,905 ש"ח, כאשר את היתרה שסכומה 239,480 ש"ח (להלן: היתרה), עיכבה בידה מכוח עיקול שבוצע על ידי המוסד לביטוח לאומי ואשר המשיבה סברה כי הוא חל על היתרה שבידיה. לאחר שהמשיבה סירבה להעביר לידיו של המבקש את היתרה כאמור, ביום 13.8.2007 עתר המבקש לבית משפט השלום בתביעה להעברת היתרה לידיו כמו גם לסעדים נוספים כפי שיופרט להלן. לאחר שהמבקש כיסה חובו כלפי המוסד לביטוח לאומי, ביום 16.10.2007 הפקידה המשיבה את היתרה בקופת בית המשפט והכספים הועברו לידי המבקש רק ביום 29.11.2007 בהמשך להחלטת בית המשפט.

2.        כאמור, בשל אי העברת הכספים לידיו של המבקש הוא הגיש תביעה כנגד המשיבה ובגדרה טען כי יש לחייבה להשיב לו את היתרה המוחזקת על ידה שלא כדין שכן העיקול לא חל על כספים אלו. בנוסף להעברת כספי היתרה לידיו, עתר המבקש לפיצויים בגין נזקים לא ממוניים כגון עוגמת נפש שנגרמה לו בשל חוסר היכולת ליהנות מהכספים במועד והצורך לפנות לערכאות משפטיות לשם קבלת הכספים שהגיעו לו כדין. כמו כן עתר המבקש לחיובה של המשיבה בריבית והצמדה בגין אי העברת כספי היתרה בתקופה הרלבנטית וכן לריבית מיוחדת בהתאם לסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה ביטוח).

3.        בית משפט השלום קבע כי לאור ההלכה המנחה העיקול שהטיל הביטוח הלאומי לא חל בנסיבות המקרה על כספי היתרה ומשכך היה על המשיבה להעביר כספים אלו למבקש כבר ביום 9.7.2007. ברם, בית משפט השלום קבע כי העיכוב בהעברת כספי היתרה למבקש לא נבע מחוסר תום לב של המשיבה כי אם בשל "זהירות יתירה" שלא היה לה מקום בנסיבות העניין. לפיכך, קבע בית משפט השלום כי יש לפסוק למבקש הפרשי הצמדה וריבית מהיום בו נוצרה הזכות (9.7.2007) ועד ליום בו הועברו הכספים למבקש (29.11.2007). סכום השערוך עומד על סך של 8,600 ש"ח ו"בעיגול" ליום מתן פסק הדין הועמד על סך של 10,000 ש"ח. בית משפט השלום דחה את תביעת המבקש לריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה ביטוח, שכן הוא קיבל בהקשר זה את טענת המשיבה כי דרישת סעד זה היא בגדר הרחבת חזית שכן הסעד לא פורט בכתב התביעה. בית משפט השלום דחה את תביעתו של המבקש לפיצויים בגין נזק לא ממוני, במיוחד משום שלאחר הגשת התביעה שולם החלק הארי של סכום התביעה על ידי המשיבה, לאחר שהמבקש כיסה חובו כלפי המוסד לביטוח לאומי והדיון התמקד בסוגיה העקרונית. בית משפט השלום חייב את המשיבה בסכום של 10,000 ש"ח בגין הוצאותיו של המבקש. כנגד פסק דינו של בית משפט השלום ערערו הצדדים לבית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.        בית המשפט המחוזי דחה את החלק הארי של הערעורים לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) וקבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום, לרבות לעניין הקביעה כי עיכוב תשלום היתרה למבקש לא נבע מחוסר תום ליבה של המשיבה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בסכום ההוצאות שפסקה הערכאה הדיונית.

5.        יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי פסק דינו של בית משפט השלום יצר לכאורה קיפוח כלפי המבקש שכן כספי הריבית וההצמדה אינם בגדר פיצוי בגין עיכוב הכספים אלא הם "מחזירים לנוגע בדבר את השווי הריאלי של מה שהיה צריך להיות נתון בידו ובשליטתו, ונמנע ממנו". בית המשפט המחוזי גרס, בניגוד לבית משפט השלום, כי למבקש נגרם נזק לא ממוני גם אם לא בהיקף הנטען על ידו, שכן נגרמה לו אי נוחות וטרדה מעצם הסיטואציה שבה אין הוא יכול להשתמש לצרכיו בכספי היתרה ולרכוש באמצעותם מוצרים או הנאות אחרות שהוא חפץ בהם. כמו כן, לצורך קבלת סכום היתרה שהגיע לו כדין נאלץ המבקש להתרוצץ ולהתדיין תקופה ארוכה עד שצדקתו יצאה לאור. בית המשפט המחוזי סבר כי יהא זה נכון לקבוע למבקש פיצוי גלובאלי בגין נזק לא ממוני וממנו לקזז את הסכום שאותו "עיגל" בית משפט השלום ללא בסיס. בסופו של יום העמיד בית המשפט המחוזי את הסכום שישולם למבקש בגין נזק לא ממוני ולאחר קיזוז הסכום האמור על סך של 5,000 ש"ח. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.

תמצית נימוקי הבקשה

6.        המבקש טוען כנגד מסקנתו של בית משפט השלום לפיה עיכוב כספי היתרה לא היה בחוסר תום לב מצד המשיבה. כן טוען המבקש כי מסקנתו זו של בית משפט השלום מנוגדת לקביעותיו בדבר אי תחולת העיקול על כספי היתרה ובדבר אופן התנהלותה של המשיבה. עוד טוען המבקש כי הערכאות הקודמות לא עמדו בחובת ההנמקה שכן לא ניתן בפסקי הדין שלהם כל מענה לטענותיו באשר ל"שקריה" של המשיבה. עוד טוען המבקש כי יש להעמיד את סכום הפיצויים בגין נזק לא ממוני על סכום ריאלי של 250,000 ש"ח.

דיון והכרעה

7.        לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.

8.        הלכה ידועה היטב היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. סבורני, כי המבחנים הנ"ל אינם מתקיימים במקרה דנן שכן למקרא נימוקי הבקשה ניתן להתרשם כי המבקש עצמו אינו טוען לקיומה של שאלה משפטית עקרונית וכל טענותיו מתמצות בנסיבות המקרה הקונקרטי. סבורני כי להכרעה בטענותיו הפרטניות של המבקש לא תהיה השפעה מעבר לדלת אמותיהם של הצדדים לבקשה. זאת ועוד, עיון מעמיק יותר בבקשה מגלה כי הלכה למעשה עניינה מתמצה בסופו של יום באי שביעות רצונו של המבקש מגובה הפיצוי שנפסק לו בגין נזק שאינו ממוני. ודוק, בית המשפט המחוזי מצא לנכון לפסוק למבקש פיצויים בגין נזק לא ממוני גם אם לא בהיקף שנטען על ידו. ברם, שיעור הפיצויים כשלעצמו בדרך כלל אינו יכול להוות עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שכן אין בו די כדי לגבש שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית [ראו למשל: רע"א 3487/97 שוורצמן נ' דב שמואל שווק לתעשיה בע"מ (לא פורסם, 12.8.1997); רע"א 6388/04 שרון נ' זיו (לא פורסם, 8.9.2004)].

9.        בבחינת למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות אף לגופה. לא מצאתי בסיס לטענתו של המבקש כי פסקי הדין של הערכאות הקודמות אינם מנומקים. פסקי הדין הכריעו במחלוקות המהותיות שבין הצדדים, תוך פירוט עיקר טענות הצדדים ותוך הידרשות לסעיפי החוק הרלבנטיים ולהלכות המחייבות ויישומן על נסיבות המקרה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת ברובו על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי ובכך אין כל פסול. סבורני כי אין הכרח שבית המשפט יידרש לטענות בלתי מבוססות שהעלה מי מבין בעלי הדין תוך השחתת זמנו לריק ודי שירכז את מאמצו בטענותיהם "החזקות" של בעלי הדין. ככל שהבקשה מכוונת כנגד קביעתו של בית משפט השלום כי עיכוב הכספים בידי המשיבה לא היה בחוסר תום לב, הרי שמדובר בקביעה של ערכאה דיונית שנחשפה למלוא הראיות ובכגון דא לא תתערב בנקל ערכאת הערעור. לא מצאתי בסיס של ממש לטענתו של המבקש כי קיימת סתירה בין מסקנתו של בית משפט השלום בדבר היעדר חוסר תום לב של המשיבה לבין קביעותיו האחרות של בית משפט השלום באשר להתנהלותה של המשיבה. גם אם המשיבה עיכבה את הכספים שלא לצורך והתנהלה באופן שאינו תקין, עדיין אין זאת אומרת כי התנהגה בהכרח בחוסר תום לב. המרחק בין השניים רב הוא והקשר ביניהם אינו הכרחי. בסופו של יום מצאתי כי שילוב פסקי הדין של הערכאות הקודמות יוצר תוצאה סבירה ומאוזנת בנסיבות העניין.

10.      אשר על כן, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיבה איני עושה צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏ד' באדר ב' התשע"א (10.3.2011).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    צמ